קרמיקה צבועה

קרמיקה מצוירת, הידועה גם בשם חרס מצוייר לאחר שריפה, היא יצירות אמנות קרמיקה עם היסטוריה ארוכה. הכוונה לכלי החרס המצוירים על פני השטח לאחר שריפת צמיג החרס, בניגוד לכלי החרס המצוירים על החרס, חומר הצבע והגוף הירוק נלחצים יחדיו, והפאאנס נצלה בטמפרטורה גבוהה, הפיגמנט של החרס המצויר. אינו דבוק היטב, והתבנית קלה ליפול כאשר היא רטובה או במים. כלי חרס מצוירים החלו בשלהי התקופה הנאוליתית, הצבעים הנפוצים הם אדום, שחור, צהוב, לבן, אוקר וכו', הצבע מהמם, כי הציור כבר לא נשרף, כך שהציור קל מאוד ללבישה וליפול. .

כלי החרס המצוירים מעשה ידי האבות הקדמונים עשויים מסחף חימר איכותי ליד הנהר, טהור וללא זיהומים, לח כמו עוגה ורודה; ולבוץ יש גמישות. לכלי חרס שרופים יש מרקם "דבק" במבט בעין בלתי מזוינת.
בשל התנאים הטכניים הירודים של השריפה באותה תקופה, טמפרטורת השריפה הייתה נמוכה יחסית, ולכלי החרס היו ספיגת מים חזקה. הקשה על הגוף עם היד תשמיע צליל אילם נמוך; מרגיש קל יותר במשקל כאשר אתה משתמש ביד שלך לקדרות; לא צריכה להיות תחושת לחץ כבד; הרטיבו את החרס במים, אפשר להריח ריח קלוש של בשר אדמתי; אם תסתכלו היטב, יהיו חורי מחט זעירים על פני החרס.
כלי חרס עתיקים שרובם כלי החיים של האבות הקדמונים, לפני הטמנתם באדמה יש בגוף הכלי עקבות של התנגשות, בשימוש ארוך טווח בגוף יש תופעת בלאי טבעי, ויש מגע עם אוויר, מים, שומן ודברים אחרים המיוצרים על ידי "משחת צבע המעטפת". כלי חרס מצוירים קבורים באדמה כבר אלפי שנים, ולאחר הצטברות ממושכת, פני החרס מלאים ב"אבנית". "אבנית" אמיתית לא ניתן לשטוף במים, צחצח "אבנית" עם חומצה הידרוכלורית מדוללת, תראה "אבנית" פולטת עשן לבן ומקציף.

עם התקדמות הטכנולוגיה והשיפור ההדרגתי של המודעות האסתטית האנושית, אנשים ניאוליתים החלו בהדרגה לקשט בכוונה כלי חרס, כך שהייתה יצירת אמנות כמו פאיאנס. ציור הוא חלק מכריע ביצירת פאיאנס. אבותיהם של התקופה הנאוליתית ציירו דגמים דקורטיביים ילדותיים, פשוטים ואלגנטיים עם פיגמנטים צבעוניים על החסר של החרס, כך שהקדרות הרגילות ביותר הפכו ליצירת מופת אמנות פרהיסטורית יקרת ערך בידיהם המיומנות של הקדרים.